רק בלעם, זר מן החוץ, מסוגל להציג את תמונת עם ישראל במלואה. רק הוא מזהה את יתרונותיו, בד בבד עם חסרונותיו, והוא מזהה שההסתגרות - יש בה שגשוג ופריחה רוחנית, אך יש בה גם כשל של חוסר גמישות, של נפילה לדוגמות נוקשות מדי. זהו צד הקללה והביקורת, אך זה גם צד הברכה, ותמונת השבוע האחרון היא תמונת הפרשה שלנו

כנערה ניקרה בי שאלה אחת: לחיות, או לא לחיות. למרות דחיפותו של הנושא היה ברור שאין עם מי לדבר. הרבנים והמחנכות? יציעו לי סיסמאות דתיות, וההורים? ישלחו אותי אל זרועות פסיכולוגים. מבחינתי, אם התרבות היהודית לא מציעה לכך מענה - אני לא מוצאת סיבה לעסוק בה. לכן אני מחפשת מענה