הימים הללו מזכירים לי את הימים האחרונים בשבי מהצד השני של הגבול - מרצועת עזה. זוכרת באיזה ערפל היינו שרויים. התפללתי שחיילים לא יאבדו חייהם בחיפוש אחרינו. חששתי ממבצעים צבאיים, מחילוץ הרואי שמשתבש, ייחלתי בכל ליבי להפסקת אש. אבל גם תהיתי, איך יחזירו את כולנו יחד בבטחה?

כולנו התחברנו שם בגיהינום. סיפרנו אחת לשנייה מה כל אחת עברה. היינו שם ביחד, עמוק-עמוק מתחת לאדמה. אני דיקלמתי את "שיר המעלות" ואתן חזרתן אחריי. התפללנו לשחרור שלנו. ידעתי שתצאו. לא איבדתי את האמונה לרגע

העימות הקשה ביותר בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי והישראלי-פלסטיני, שבמהלכו נהרגו עשרות אלפי עזתים והרצועה חרבה, מסתיים עם עוינות חסרת תקדים ושאיפות נקם יוקדות כלפי ישראל - דבר שסביר להניח שהיה אחד מיעדי המלחמה של סינוואר. על חשבון נפש אף אחד בעזה לא מדבר

פנינה ביבס, סבתא של כפיר ושל אריאל, אומרת שהיא מקווה לנס. אני מאמינה ללב של סבתא. היום, אני שרה לכפיר בן השנתיים את "איפה העוגה". וזה כואב

הגנרל הפרוסי קלאוזביץ ידע היטב מה הוא אומר כשקבע ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים", משום שגם ההיפך הוא נכון – המדיניות היא המשך המלחמה באמצעים אחרים. ישראל צריכה להגדיר לעצמה כעת מה יהיה בעזה, כי אם אנחנו לא נעשה זאת מישהו אחר יגדיר עבורנו - ולא בטוח שזה ימצא חן בעינינו

מעקב אחר התקשורת האמריקנית חושף אמת מרה: אפילו לאחר הזוועות של 7 באוקטובר, חצי מהאמריקנים לא תומכים בנו - וחלקם אף מוכנים להאמין בעלילות הדם ובשקרים הנוראים ביותר, כשמדובר במדינת היהודים