השבוע עברתי שוב במה שאני מכנה "רחוב עזרא". כי אין חובב אלכוהול, או תל אביבי שמכבד את עצמו, שלא מכיר את "בר ברבוניה" שפתח עזרא מרמלשטיין (ז"ל) בשנת 1992, ברחוב בן יהודה, ומצא את עצמו בדייט או שניים או שלושה, או בלילה ארוך של שתייה לצד עישון מסיבי, כזה שלא צריך אפילו לצאת החוצה בשבילו. יש משהו בברים של פעם, על אף אי הנוחות המשוועת שבהם (צפיפות, סיגריות ומלא מלא מלא גברים שתויים - לרוב זה לא היה נחמד) שגורמים לשבריר של געגוע לפעם. לא יודעת מה היה כל כך טוב פעם, כי היה די רע להיות בסוף שנות העשרים בתל אביב עם אופק חיים מטושטש. כנראה שאני בגיל הזה שנוטה להתרפק ולשכוח.

בבוקר מסעדת יאנס בתל אביב מגישה חומוס ואוכל ביתי, אבל מדי יום אחרי שהמקום נסגר, נפתח בדיוק שם בר שכונתי שוקק חיים עם תפריט של גסטרו בר. אז כמה זה באמת רווחי להפעיל שני עסקים בחלל אחד והאם הקונספט לא מבלבל את הלקוחות? הבעלים: "חברים מהתעשייה אומרים לי שאני גאון ואיך לא חשבו על זה קודם"

אין הרבה דברים שמתעלים על משקה צונן בצהרי יום לוהט, אבל משקאות חורפיים חמים זה סיפור אחר. אנחנו במצב רוח שונה, מכורבל וביתי יותר. רומנטיקה לא נשמעת לנו פתאום כמו דביקות חונקת והדיבורים של אמא על התמסדות נשמעים פחות חופרים. אפילו שוקו חם או תה נשמעים כמו משקאות סבירים, כל עוד יש בהם אלכוהול. משקאות אלכוהוליים חמים קיימים עוד משחר ההיסטוריה כשמטרתם הייתה לחמם סוחרים, לוחמים, וכל אדם שהיה לו קר. נראה אתכם מסתדרים בחורף אנגלי ב-1830, בלי איזה וויסקי לידכם. הבסיס של משקאות החורף הוא תמיד אותו הדבר, משקה חם כלשהו אליו מוסיפים אלכוהול ותבלינים וכמעט כל דרינק ניתן להתאים לשנות קצת ולהתאים לטעמים שלכם. טוב, הגשם התחיל לרדת ונהיה קר אז בואו נשתה משהו