זה היה מפגן של כאב ואהבה. אבל האיש שתחת כהונתו התרחש המחדל הגדול בתולדות המדינה, מנסה לצבוע את הסולידריות הישראלית כמופע של בגידה במולדת

מה אם ישראל לא נכנעת, אלא דווקא ממשיכה ביתר שאת בתוכנית הפלישה שלה, כדי להראות לחמאס ששום התערבות בינלאומית לא תוכל להציל אותו?

אין בישראל הסכמה על המובן מאליו, הבנאלי, המטומטם: קיבלת כסף ליחצן את קטאר בזמן שעבדת בצמוד לראש ממשלת ישראל ועוד במלחמה? אסור לתת לך להתקרב למוקדי כוח

בצאתו לקמפיין נדרש המטה לשאול שאלת יסוד אחת: מי אשם? מי הרע? אנחנו - או האויב וסייעניו? כלפי מי מפנים את הזעם?

רק מחאה אלימה ומעצרים יביאו לתוצאות? במדינה שלנו, שבה הכל נהיה הפוך, כנראה שכן. אבל לא בעוטף עזה. ההתנהגות הנאותה והסבלנות הן בעוכריהם של התושבים