הכל פזור בשטח הקטן הזה, שמייצר בקלות את הכמות הגדולה ביותר של דמעות למטר מרובע שישראל מסוגלת לייצר, ואנחנו נודדים בין המיצגים האלה בחיפוש לא ברור אחרי משהו. לוקח לי זמן, אבל בסוף נדמה לי שאני מבין מה זה הדבר הזה: אנחנו מנסים לתפוס, פעם אחת, לרגע אחד, את הבלתי נתפס. ואולי בכלל צריך יהיה לשים בצד את כל אופרציית ההנצחה הזו, ולקיים כאן, בדיוק כאן, עוד מסיבה אחת ענקית. הכי ענקית שהייתה. רק כדי להוכיח לעצמנו ולהם, מעבר לחומה ועמוק באדמה, שהמוות לא ניצח

יש לנו חור בלב בצורה של יותר מ–900 חיילים שנהרגו. ילדים יפים ומתוקים שמחייכים אלינו מהקירות עם פניהם הטובות ועם איזה משפט שהיה מאפיין אותם. הסטיקרים האלה הם זיקוק של מי שאנחנו באמת. הם תזכורת לדור של מלחמת השחרור השנייה

לא בטוח שאיראן תעז להפתיע את ישראל, אך יש עדיין סבירות גבוהה לכך שתנסה, והמידע המודיעיני תומך בכך.  אסור שנופתע

שוב אותם קולות, שוב אותם מראות. הזעקות מהמעוזים, והזעקות של קורבנות הטבח בדרום. אז, במלחמת יום הכיפורים, אחי אליעזר שילם בחייו את מחיר ההפקרה. השנים עברו, אבל העיוורון נשאר, והקונספציה, והשאננות

כמעט שנתיים אחרי היום הנורא ההוא, מיזם ההנצחה הספונטני בכיכר דיזנגוף הוא סוג של מראה שלנו: הצבעים החזקים של הכאב הטרי דהו, בחלק מהתמונות כבר לא מזהים את פני האנשים, אבל אם מסתכלים רואים טוב-טוב איך היגון והייאוש והחרדה כירסמו לנו את הצורה. והמוות? הוא עדיין כאן איתנו, בכל פינה

אנחנו הדור הראשון של 7 באוקטובר. על כתפנו המשימה לשאת את הזיכרון החי, לספר את הסיפור לדורות שעוד יבואו. זו מלאכה קשה ומסובכת, ודאי כל עוד אחינו בשבי והמלחמה עודה נמשכת. ברור שאת מחיריה נשלם שנים ארוכות, ודווקא מתוך כך ישנה קריאה עמוקה לאלטרנטיבה. למנהיגות אזרחית, לקולות חומלים ומרפאים, לתעוזה ולדמיון חופשי, כאלו שאינם מבוססים רק על עוצמה צבאית