איך הכי קל לשלוט באישה אם לא דרך משטור גופה, אז במציאות שאותה מחווטים עבורנו בן גביר את דרעי, גולדקנופף את סטרוק, סון הר מלך את מאי–אין-עתיד–גולן, באמת אין עתיד למי שעדיין חולם להיות עם חופשי בארצו

הכרזתו של טראמפ על הפוגה בלבנון הבהירה שנתניהו הוא כיום ראש ממשלת האוטונומיה שנותרה בישראל, וכי הסמכות להחליט בענייני חוץ וביטחון של המדינה הועברה לראש ממשלה חדש, היושב בבית הלבן בוושינגטון

הוויכוח האמיתי אינו אם להחזיק בעוד גבעה או בעוד כפר. השאלה המרכזית היא מהו היעד האסטרטגי של ישראל. והיעד הזה חייב להיות ברור: פירוק הזרוע הצבאית של חיזבאללה

תחושת החמיצות הקולקטיבית כעת אינה נובעת מהתוצאות הצבאיות המזהירות שהושגו בזירות השונות. היא נובעת בשל הפער החריף בין ההבטחות, הסיסמאות והאשליות לבין המציאות בפועל

חגיגות ה-78 למדינה הן זמן טוב להעריך מחדש את מצבנו: מהשותפות המרשימה עם ארה"ב, דרך מכת האנטישמיות והקרע בעם ועד להתגייסות החברה במלחמה

הדרג המדיני, בראשות בנימין נתניהו, הפקיד את ביטחון תושבי הצפון בידי ארצות-הברית. שיתוף הפעולה החשוב כל כך הפך לתלות מוחלטת. התשלום שלנו על התלות הזו נגבה בווטו אמריקאי על יכולת צה"ל להכריע את האויבים באמת

בהונגריה של פוסט-אורבן, התיקון אינו מסתכם בנצחון ליברלי סוחף, אלא בפירוק התשתית שאפשרה רשת צפופה של מינויי נאמנים במוקדי כוח רגישים. יש להבין כי מינוי של ראשי השירותים החשאיים בצלה של קרבה אישית או פגמים בטוהר המידות – אינו אירוע נקודתי, אלא סימפטום של מחלה מסוכנת ממנה יש להחלים בנחישות

אנחנו מדברים על "עם אחד", אבל מתקשים להכיל את העובדה שעם אחד כולל בתוכו מגוון רחב של דעות, פחדים, זהויות וחוויות. במקום לנסות לגשר על הפערים, אנחנו מעמיקים אותם, ואז מתפלאים למה שום דבר לא משתנה