הייתי החייל הראשון שדרך על אדמת אנטבה ב-4 ביולי 1976, מחר לפני 50 שנה.  מבצע אנטבה נחרט בדפי ההיסטוריה כסמל לגבורה צבאית ותעוזה טקטית, אך עבורי הוא תמיד היה משהו עמוק בהרבה: הוא ההוכחה שגורלו של יהודי אחד בקצה העולם נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו, ושישראל תעשה הכל כדי להגן על בני עמה. זהו צו השעה, גם היום

הסכם העקרונות שנחתם בין ישראל ללבנון הוא הישג מדיני ישראלי יוצא דופן - אך למרבה הצער, הוא צפוי להיוותר חסר משמעות בשטח, שכן איראן וחיזבאללה יעשו כל שביכולתם כדי לסכלו

בניגוד לפייק שמוצג ברשתות, אין בישראל עבירה פשוטה ואוטומטית של חסימת כביש. אם זו עבירה, איזו, ומה חומרתה תלויים בנסיבות: משך החסימה, איזה ציר נחסם, מידת הסיכון, אלימות נלווית ותנאי הרישיון. והכתובת לתלונות בעניין החוק היא הממשלה, לא היועצת המשפטית שלה

בזמן שישראל נלחמת על ביטחונה, יהודים ברחבי העולם נאבקים על הזכות להיות יהודים וציונים 

בתוך השיח על גיוס החרדים, הטענה שהישיבות משמרות את היהדות מובאת כקונטרה לדרישה לגייס. אלא שיש להתעכב דווקא עליה, לעסוק בה ולשאול לגביה את השאלות הקשות. כי המתח בין הזכות לשרת וערך לימוד התורה לא נוגע רק לביטחון - הוא עוסק בזהות הלאומית שלנו